תחשבו רגע על שחקן פוקר מקצועי. מה קופץ לכם לראש? רוב הסיכויים שזה פיל הלמות' צועק על מישהו, דניאל נגראנו מפטפט בלי הפסקה, או איזה דמות הוליוודית עם משקפי שמש בחדר אפוף עשן. ומנגד לכל זה יש את המקצוען דן סמית' (Dan Smith). בחור שנראה כאילו בטעות התיישב בשולחן הלא נכון, אבל בשקט ובלי לעשות עניין, הוא פשוט מרוקן לך את כל הצ'יפים. השאלה האמיתית היא לא איך הוא עושה את זה, אלא איך איש כל כך שקט מצליח לעשות כל כך הרבה רעש ברשימות הזוכים הגדולים בכל הזמנים. זה סיפור על אחד השחקנים הכי פחות מובנים, ובו זמנית, הכי חשובים בעולם ה-Poker המודרני.
אז מי זה בעצם "קאובוי דן"?
אחד הדברים הראשונים שלמדתי על עולם הפוקר זה שלכינויים יש משמעות. לפעמים היא אירונית. סמית', שזכה לכינוי "קאובוי דן" בימי משחק האונליין המוקדמים שלו, הוא ההפך הגמור מקאובוי. הוא לא מהמר פרוע, לא יורה מהמותן ולא תמצאו אותו מסתער על קופות ענק עם ידיים גבוליות. הוא ההפך המוחלט. הוא מחושב, אנליטי, וכמעט כירורגי בגישה שלו למשחק.
הוא גדל בניו ג'רזי, ילד מחונן ששיחק שחמט ברמות הגבוהות ביותר. כמו הרבה גאונים צעירים מהדור שלו, הוא גילה את הפוקר אונליין בתקופת ה-"בום" הגדול של אמצע שנות ה-2000. הוא נרשם לקולג' אבל מהר מאוד הבין שהפוטנציאל האמיתי נמצא בקלפים, לא בספרי הלימוד. הוא פרש מהלימודים, החלטה שכנראה נראתה להורים שלו כמו התקף שיגעון, אבל בדיעבד, עם רווחים של מעל 50 מיליון דולר מטורנירים בלבד, נראה לי שהם סלחו לו.
הפריצה הגדולה שלו הגיעה ב-2012, שנה שהייתה פשוט לא הגיונית. הוא זכה באירוע המרכזי של אליפות אוסטרליה, המשיך לסדרת זכיות מטורפת במונטה קרלו, ופשוט לא הפסיק. זה היה כאילו מישהו פיצח את הקוד של המשחק, וזה היה בדיוק מה שקרה. דן היה בחוד החנית של מהפכת ה-GTO (Game Theory Optimal) – גישה מתמטית למשחק שמטרתה היא לשחק בצורה "מושלמת" מבחינה תיאורטית, כזו שהיריב לא יכול לנצל. בעוד שחקנים מהדור הישן הסתמכו על "תחושות בטן" וקריאת יריבים, סמית' וחבריו לדור החדש הגיעו עם מחשבונים, סולברים (תוכנות לניתוח ידיים) וגישה קרה כמו קרח.
מה זה אומר לשחק באופן "אופטימלי"?
זה לא פשוט להסביר, אבל תחשבו על זה ככה: במקום לנסות לחשוב: "מה היריב שלי מחזיק?", שחקן GTO חושב: "מה הטווח של הידיים שהיריב שלי יכול להחזיק, ומה הדרך הטובה ביותר לשחק את היד שלי כנגד כל הטווח הזה?". מדובר בשינוי תפיסתי ממש. זה הופך את המשחק ממלחמה פסיכולוגית למדע מדויק. זה אומר שלפעמים תצטרך לבלף, לא כי "מרגיש לך" שהיריב חלש, אלא כי המתמטיקה אומרת שבסיטואציה הזו, אתה חייב לבלף ב-22% מהמקרים כדי להיות מאוזן ובלתי קריא. זה פחות נוצץ, פחות דרמטי, אבל וואלה, זה עובד. לפחות בשבילו.
איך הוא מרוויח כל כך הרבה כסף?
אז כן, GTO זה חלק גדול מהסיפור, אבל זה לא הכל. יש המון שחקנים שמבינים את המתמטיקה, אבל לא מגיעים לרמות של דן. כאן נכנסת הגאונות האמיתית: היכולת שלו היא לא רק לשנן טבלאות ופתרונות של מחשב, אלא להבין מתי לסטות מהם. הוא מבין את התיאוריה כל כך טוב, שהוא יודע בדיוק איפה היריבים שלו טועים ואיך לנצל את הטעויות האלה.
פעם ראיתי אותו ביד ששודרה בלייב-סטרים. הוא היה עם יד בינונית על ריבר (הקלף האחרון שנפתח) מול הימור ענק של היריב. רוב השחקנים, וגם התוכנות, היו כנראה זורקים את היד. סמית' נכנס ל"טנק" (כינוי לחשיבה עמוקה) במשך כמה דקות, ובסוף השווה וצדק – היריב היה בבלוף מוחלט. כששאלו אותו אחר כך איך הוא הגיע להחלטה, הוא לא אמר "הרגשתי" אלא פירק את המהלך לגורמים: הטווח של היריב, קומבינציות הידיים האפשריות, תדירות הבלופים של השחקן הספציפי הזה בסיטואציות דומות. זה היה ניתוח ברמה של רב-אמן בשחמט.
בנוסף לכל זה, הוא גם אחד השחקנים הכי ממושמעים בסבב. לעולם לא תראו אותו מאבד עשתונות (נכנס ל-"טילט"). גם כשהוא חוטף "באד ביט" (הפסד כשהיה פייבוריט סטטיסטית לזכות) של מאות אלפי דולרים, הפנים שלו נשארות חתומות. הוא מבין שזה חלק מהמשחק, רעש סטטיסטי. הוא לא משחק את היד הבודדת, הוא משחק את הממוצע המתמטי לאורך זמן. וזה, חברים, ההבדל בין מקצוען אמיתי לסתם חובבן.
הקללה של הצמיד: התואר היחיד שחסר לו
עכשיו בואו נדבר על הפיל שבחדר: סמית' נחשב בעיני רבים לאחד מחמשת שחקני הטורנירים הטובים ביותר בעולם, אם לא הטוב שבהם. היקף הזכיות שלו מוערך בכ-50 מיליון דולר. יש לו תארים מכל סבב יוקרתי אפשרי: WPT, EPT, טריטון והרשימה עוד ארוכה. אבל יש משהו אחד שאין לו בארון התארים: צמיד של אליפות העולם בפוקר (WSOP).
זה אולי נשמע מוזר למי שלא בעניינים, אבל הצמיד הזה הוא סוג של גביע קדוש. יש שחקנים עם קריירות שלמות שמבוססות על זכייה בצמיד אחד. לדן שלנו, למרות עשרות הופעות בשולחנות גמר וכמה סגנויות כואבות במיוחד, עדיין אין אפילו אחד. זה הפך לסוג של בדיחה עצובה בסבב. בכל פעם שהוא מגיע עמוק בטורניר WSOP, כולם עוצרים את נשימתם. האם זה יקרה הפעם? וכל פעם, משהו משתבש.
אז מה, זה כישלון?
ממש לא. ומי שחושב ככה, פשוט לא מבין את התמונה הגדולה. ה-WSOP כולל עשרות טורנירים בכל קיץ, עם אלפי משתתפים בכל אחד. השונות (Variance) היא עצומה. לזכות בטורניר כזה דורש לא רק יכולת פנומנלית, אלא גם כמות אדירה של מזל. העובדה שהוא מגיע באופן עקבי לשלבים המאוחרים היא ההוכחה האמיתית ליכולת שלו. הכסף שהוא הרוויח, הכבוד שהוא מקבל מהשחקנים האחרים (תשאלו כל שחקן היי-רולר מי הכי קשה לו לשחק נגדו, והשם של קאובוי דן יעלה מיד) – כל אלה שווים הרבה יותר מפיסת מתכת מוזהבת.
אני מניח שבשבילו זה כן יושב איפשהו בראש. זה כמו שליאונרדו דיקפריו חיכה שנים לאוסקר. כולם ידעו שהוא שחקן ענק, אבל החותמת הרשמית הייתה חסרה. האם דן סמית' חייב צמיד כדי שהמורשת שלו תהיה שלמה? בעיניי ממש לא. אבל אני בטוח שהוא ממש, ממש רוצה אחד.
פילנתרופ: הצד שלא רואים במצלמות
אם כל מה שסיפרתי לכם עד עכשיו לא מספיק כדי לגרום לכם להעריך את האיש, החלק הזה כנראה ישנה את דעתכם. דן סמית' הוא לא רק גאון פוקר, הוא גם אחד הפילנתרופים הגדולים והמשפיעים שיצאו מעולם משחקי הקלפים. לפני כמה שנים הוא הקים יוזמה שנקראת "Double Up Drive". הרעיון פשוט: בכל סוף שנה, הוא בוחר מספר ארגוני צדקה שהוא מאמין בהם, ומכריז שהוא יתרום סכום כסף מסוים. לאחר מכן, הוא פונה לקהילת הפוקר ולעוקבים שלו ומציע להכפיל כל תרומה שתגיע דרכו, עד לתקרה מסוימת.
היוזמה הזו הפכה להצלחה מסחררת וגייסה עשרות מיליוני דולרים למטרות חשובות. מה שמיוחד בגישה שלו זה שהיא מבוססת על עקרונות של "אלטרואיזם אפקטיבי". כלומר, הוא לא תורם באופן אקראי, אלא חוקר ומחפש את הארגונים שבהם כל דולר ישיג את ההשפעה המקסימלית על חייהם של אנשים. זה כל כך מתאים לו. אפילו את הנתינה שלו הוא עושה עם גישה אנליטית, מבוססת נתונים, כדי להשיג את ה-"תשואה" הגבוהה ביותר על ההשקעה.
הנה כמה מהנקודות שהופכות את היוזמה הזו למשהו מיוחד באמת:
- שקיפות מלאה: הוא מפרסם בדיוק לאן כל דולר הולך.
- מחקר מעמיק: הוא משקיע שבועות, אם לא חודשים, בבחירת הארגונים, תוך התייעצות עם מומחים שונים.
- גיוס הקהילה: הוא לא רק תורם בעצמו, אלא רותם את כל קהילת הפוקר, שבאופן מסורתי לא נחשבת לקהילה פילנתרופית במיוחד, להצטרף אליו. זה יוצר אפקט אדווה אדיר.
- מגוון מטרות: הוא תורם למגוון רחב של מטרות, החל מבריאות הנפש, דרך רווחת בעלי חיים, וכלה במלחמה במחלות במדינות עולם שלישי. זה מראה על ראייה רחבה של הצרכים בעולם.
- ההשפעה האישית: הוא לא רק השם שמאחורי היוזמה. הוא מעורב אישית, מדבר עם מנהלי הארגונים, ועושה את זה מתוך תשוקה אמיתית. האמת, זה החלק הכי מרשים בסיפור שלו. קל להרוויח מיליונים כשאתה גאון. הרבה יותר קשה, ונדיר, זה להשתמש בכסף ובמעמד הזה כדי לעשות כל כך הרבה טוב בעולם.
בואו נודה באמת, הוא כנראה עושה את זה גם כי זה נראה טוב. אבל בניגוד להרבה מקרים אחרים, אני באמת מאמין שהוא עושה את זה קודם כל מהלב ורק אחר כך בשביל התדמית.
הצד הזה של האישיות שלו חושף אדם עם עומק, אכפתיות ומצפון חברתי, תכונות שלא תמיד מקשרים עם מקצועני פוקר שמתעסקים כל היום בכסף.
אז מה הלאה?
בעולם הפוקר, שחקנים באים והולכים. מה שהיה נכון אתמול, כבר לא רלוונטי היום. המשחק מתפתח כל הזמן, ומי שלא מתקדם, נשאר מאחור. השאלה היא איפה דן סמית' משתלב במשוואה הזו היום. התשובה היא – עדיין בפסגה. הוא אולי משחק קצת פחות מבעבר, בוחר את הטורנירים שלו בקפידה, אבל כשהוא מתיישב מסביב לשולחן, כולם יודעים מי הבוס.
סביר להניח שנראה אותו ממשיך להתמקד בסבב ההיי-רולרים, שם הכסף הגדול באמת נמצא, ופחות בטורנירים המוניים. הוא כבר לא צריך להוכיח כלום לאף אחד. הוא לא צריך את הכסף. נראה שהוא משחק היום בעיקר מאהבת האתגר האינטלקטואלי, התחרות מול המוחות החריפים ביותר בעולם.
אני מניח שחלק גדול יותר ויותר מהזמן והאנרגיה שלו יוקדש לפילנתרופיה. ה-Double Up Drive גדל משנה לשנה, וההשפעה שלו גדלה יחד איתו. אולי זו המורשת האמיתית שהוא רוצה להשאיר, גדולה יותר מכל תואר, גביע או צמיד.
בסוף, כשמסתכלים על הקריירה של סמית', מבינים שפוקר הוא לא רק משחק של מזל, פסיכולוגיה או אפילו מתמטיקה. זה משחק של התפתחות – היכולת ללמוד, להסתגל, ולהמציא את עצמך מחדש. סמית' עשה את זה פעם אחת כאשר הפך מילד אלמוני לגאון במשחקי אונליין, ועושה את זה שוב כשהוא הופך לאחד הקולות החשובים והמשפיעים בעולם הפוקר, גם מחוץ לשולחן. אז בפעם הבאה שאתם רואים איזה בחור שקט עם אוזניות בשולחן, אל תזלזלו. אולי זה הדן סמית' הבא.
