אייל אשכר, המכונה "קסיאס", הוא דמות מוכרת בזירת הפוקר הישראלית והבינלאומית. חייו משלבים הצלחה מקצועית לצד טרגדיה אישית עמוקה. בשנת 2023 הוא איבד את אחיו, אור אשכר ז"ל, בפיגוע טרור בלב תל אביב – אירוע ששינה את מסלול חייו.
למרות הכל, במקום להישבר, אייל בחר לקום ולהמשיך ולפעול: להנציח, להשפיע ולחזק את הקהילה. הסיפור מעורר ההשראה של שני האחים הוא לא רק אישי, אלא גם ציבורי וערכי – על משפחה, על כאב, ועל כוחה של בחירה בטוב גם ברגעים הקשים ביותר.
אייל "קסיאס" אשכר – קריירת פוקר יוצאת דופן
עלייתו של כישרון צעיר
כבר בגיל ההתבגרות, הפגין אייל הבנה יוצאת דופן בפוקר – משחק הדורש לא רק מזל, אלא בעיקר יכולת מתקדמת של ניתוח מצבים מורכבים בזמן אמת, הבנת שפת גוף של יריבים, שליטה מוחלטת ברגשות, ויכולות הסתגלות דינמיות. כשהיה רק בן 14, התחיל לשחק באופן קבוע עם חברים באינטרנט ובמשחקים פרטיים. תוך זמן קצר גילה שהוא מצליח לקרוא מצבים טוב יותר מרוב שחקני הגיל שלו, ועם הזמן גם מבוגרים מנוסים ממנו.
בגיל 18 כבר שיחק בטורנירים מקוונים עם כניסות משמעותיות, ולאחר שירותו הצבאי החל לפתח קריירה תחרותית במלוא מובן המילה. בשנת 2012 הגיעה הפריצה הגדולה הראשונה: זכייה באליפות ישראל בפוקר. הוא שב וזכה בתואר גם ב-2013 וב-2019 – הישג חסר תקדים. בנוסף, קסיאס מחזיק בשיא הזכיות בסבב הפוקר הישראלי (IPT) עם תשע זכיות, והשתתף בטורנירים הבינלאומיים היוקרתיים ביותר.
שיא הקריירה שלו, נכון להיום, היה זכייה בטבעת סבב WSOP Circuit – תחרות בינלאומית המהווה את אחד האירועים הגדולים ביותר בעולם הפוקר. בכך הפך קסיאס לישראלי הראשון שזוכה בטבעת מחוץ לגבולות ישראל באירוע כה נחשב.
קסיאס – מורה, יזם ומנטור
קסיאס לא הסתפק בהישגיו האישיים. כבר בשלב מוקדם הבין שיש לו תפקיד נוסף: להנגיש את הפוקר כמשחק אסטרטגי-חינוכי לציבור הישראלי. בשנת 2015 הקים את "האקדמיה לפוקר" – מיזם ייחודי שבמסגרתו הוא מעביר סדנאות, קורסים והרצאות לשחקנים בכל הרמות. עד היום עברו באקדמיה שלו למעלה מ-4,000 תלמידים, ביניהם חובבנים, חיילים משוחררים, שחקנים מקצועיים ויזמים.
במקביל, פיתח את סדרת ההרצאות "קלף לחיים" – מפגש מרתק המשלב בין עקרונות המשחק לבין תובנות אישיות על התמודדות עם פחד, כישלון, חוסר ודאות ופריצת גבולות. קסיאס אינו מציג את הפוקר כמשחק של הימור – אלא ככלי פסיכולוגי, מעשי וערכי לחיים עצמם.
כל אלה הופכים את אייל לא רק לדמות מקצועית מוערכת מאוד, אלא גם לדמות מעוררת השראה עבור רבים – צעירים ומבוגרים כאחד.
אור אשכר ז"ל – ספורטאי, איש ערכים ואח אהוב
איש של שלמות ומצוינות
אור אשכר נולד בירושלים בשנת 1990, וגדל בסביבה משפחתית תומכת שחינכה לערכים של מצוינות, מסירות וכבוד לזולת. מגיל צעיר היה ברור לכולם כי מדובר בילד יוצא דופן – לא רק בזכות גופו האתלטי והאנרגיה האינסופית, אלא גם בשל רוחב ליבו וסקרנותו האינטלקטואלית. הוא התחנך במסגרות למצוינות בספורט, תחילה בירושלים ולאחר מכן בצור הדסה, לשם עברה משפחתו. בעקבות זאת, התמקצע בענפי הסיבולת, בייחוד בשחייה, ריצה ורכיבה – תחומים שבהם הפגין משמעת עצמית בלתי רגילה.
לאחר גיוסו לצה"ל שירת ביחידת העילית של גבעתי – פלח"ן, ושם שימש מדריך לוחמה. תפקידו דרש לא רק כוח פיזי אלא גם יכולות הדרכה, יוזמה וכושר מנהיגות. מפקדיו תיארו אותו כאדם ש-"אפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות", וכמי שדואג לחבריו בכל עת. לאחר השחרור, הוא לא נח לרגע אלא המשיך ללימודים אקדמיים, סיים תואר ראשון ושני במנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב – וכל זאת תוך כדי המשך השתתפות סדירה בתחרויות ספורט תובעניות בארץ ובחו"ל. זו הייתה עדות נוספת למחויבותו הבלתי מתפשרת למצוינות בכל תחום שבו עסק.
Ironman במלוא מובן המילה
הישגיו הספורטיביים של אור היו מרשימים לא רק במספרם, אלא גם באיכותם: הוא השתתף בעשרות תחרויות טריאתלון, חצי איש ברזל ומרתונים, ובכולן הפגין עמידות יוצאת דופן, משמעת עצמית ועבודת צוות. גולת הכותרת שלו הייתה ההעפלה לאליפות העולם באיש הברזל בקונה, הוואי (Ironman Kona) – יעד נכסף שגם ספורטאים מקצועיים לא תמיד מגיעים אליו. בתחרות זו, שנחשבת לאחת מהקשות ביותר בעולם, קבע תוצאה יוצאת מן הכלל של 9:52 שעות בלבד – הישג ששם אותו בשורה אחת עם ספורטאים עולמיים.
גם במרוצים אחרים, כמו מרתון ולנסיה שבו קבע זמן של 2:43 שעות, הוא הוכיח שמדובר לא רק בספורטאי מחויב, אלא באדם המונע מתשוקה פנימית, סבלנות, ואמונה שלמה בגוף וברוח. בנוסף, הוא היה פעיל בליגת ישראמן בישראל, השלים תחרויות רבות של חצי איש ברזל ואף השתתף בקביעות במשחים פתוחים כמו "פורט2פורט".
הישגיו לא נועדו להאדרת שמו האישי – אלא היו עבורו פלטפורמה לביטוי עצמי, לאיזון פנימי ולהעברת השראה לאחרים. קהילת הספורט בישראל הכירה אותו לא רק כאתלט אלא כאדם עם ערכים, משמעת ודוגמה אישית נדירה.
איש של אור
מעבר להישגים החיצוניים, הוא היה אדם שדמותו הקרינה חמימות, ענווה וכנות. חבריו מספרים על אדם שהיה תמיד שם – לעודד, להרים, לשתף, להקשיב. הוא התנדב בקהילה, הדריך נוער, ותרם מזמנו לכל מי שנזקק – מבלי לחפש תמורה. אהבתו לספורט לוותה באהבת אדם טהורה, דבר שבלט בכל אינטראקציה עמו. חבריו תיארו אותו כ-"עמוד האור של הקבוצה", אדם שמשרה ביטחון ושקט פנימי על הסובבים אותו.
הוא הקפיד על עקרונות של דרך ארץ, הקשבה ועשייה למען הכלל. עבור מכריו, הוא הפך למעין מצפן מוסרי – אדם שלא רק דיבר על ערכים אלא חי לפיהם מדי יום. דמותו נתפסה כדמות מעוררת השראה לא רק בזכות הישגיו, אלא בעיקר בשל אופיו. לכן, כאשר נקטף בדמי ימיו, התחושה הייתה כאילו נכבה אור של ממש – לא רק עבור משפחתו, אלא עבור כל מי שהכיר אותו.
הפיגוע בדיזנגוף – הרגע שבו הכל השתנה
לילה תל אביבי שהפך לסיוט
ב-9 במרץ 2023, בשעה 20:36 בערב, אור אשכר לבש את החליפה היפה ביותר שלו ויצא יחד עם שניים מחבריו הקרובים לחתונה של ידיד משותף. השלושה פסעו ברחוב דיזנגוף ההומה, רחוב מרכזי בתל אביב שוקק חיי לילה, מסעדות, צעירים ותיירים. כל הסימנים העידו על ערב חגיגי, שגרתי – עד שהמציאות השתנתה באחת.
באותו רחוב בדיוק, חצה את הרחוב מחבל פלסטיני תושב נעלין, חמוש באקדח. באכזריות ובדם קר, שלף את הנשק וירה לעבר השלושה מטווח אפס. אור, שהלך מקדימה, נפגע בגבו וקרס מיד. חבריו, שהיו לצידו, נפגעו גם הם ונפלו על המדרכה, בין שולחנות בתי הקפה. עוברי אורח נבהלו, צעקות נשמעו מכל עבר, ופאניקה פרצה בלב העיר.
כוחות ההצלה הוזעקו במהירות לזירה, והמחבל נורה ונהרג לאחר מרדף קצר. אשכר פונה כשהוא מחוסר הכרה במצב אנוש לבית החולים איכילוב, שם החלו הרופאים במאבק עיקש להצלת חייו. חבריו פונו גם הם, כשהם פצועים קשה.
מאבק לחיים
במשך 11 ימים הוא שכב בטיפול נמרץ, מורדם ומונשם. משפחתו הקרובה – הוריו, אחיו אייל ואדם, גיסותיו, חבריו הקרובים – לא עזבו את מיטתו אפילו לרגע. הם התפללו, קיוו, והחזיקו באמונה שיחול נס.
הרופאים נאבקו על חייו בכל כוחם, ביצעו ניתוחים מורכבים והעניקו לו את הטיפול המתקדם ביותר. עם זאת, הפגיעה הייתה חמורה מדי.
ב-20 במרץ, בלב כבד, נאלצו הרופאים לקבוע את מותו. אור אשכר היה בן 32 בלבד. ברגע אחד נגדעו חיים של אדם צעיר, ערכי, ספורטאי למופת ואח אהוב – והכאב היה עמוק ומטלטל.
בצעד אצילי, שקשה לתאר את עוצמתו, החליטה משפחתו לתרום את איבריו. לבו וכליותיו הושתלו בשלושה חולים – ובכך הוא משיך, גם לאחר מותו, להעניק חיים.
משפחות המושתלים פרסמו הודעות תודה מרגשות, ואחת מהן אף כתבה: "היום קיבלנו לא רק לב – קיבלנו אדם. קיבלנו אור."
בין אבל להמשכיות – ההתמודדות של המשפחה
אייל אשכר וההתמודדות האישית
אייל, אחיו של אור, הפך לדמות מייצגת בהתמודדות עם אובדן – לא רק עבור משפחתו אלא גם עבור הציבור הרחב. בפוסט מרגש במיוחד שפרסם ברשתות החברתיות מיד לאחר מותו של אחיו האהוב, כתב: "כנפי הברזל שלך אף רוצח לא יוכל לקחת ממך". המשפט הזה, שנכתב מתוך כאב עמוק, הפך לוויראלי וסימל בעיני רבים את התעוזה הרגשית והאצילות שעמדו בבסיס דמותו של אחיו. עבור קסיאס, השכול לא היה סוף – אלא תחילתו של תהליך. תהליך של עיבוד, של עשייה ושל בחירה לא לשקוע, אלא לצמוח מתוך השבר.
בתקופה שלאחר האובדן, אייל בחר להפוך את הבמה שהייתה לו – כמרצה, כמנטור וכשחקן פוקר מוכר – לפלטפורמה להעלאת המודעות לשכול אישי, לאומץ רגשי ולמשמעות של זיכרון פעיל. הוא שילב סיפורים על אחיו בהרצאותיו, הוסיף נופך אישי לעקרונות של קבלת החלטות ולדילמות של חוסן נפשי, וקידם את הערך של חיבור אנושי.
ריצת הנצחה בניו יורק
במהלך חייו, אור חלם להשתתף במרתון ניו יורק – אחד המרתונים הגדולים והיוקרתיים בעולם. הוא תכנן להתחרות בו בשנת 2023, ואף החל בהכנות פיזיות ונפשיות לקראת האתגר. לאחר הירצחו, החליטו אייל, אחיהם אדם, וגיסם לממש את החלום הזה בשמו. הם לא עשו זאת כגימיק, אלא כתהליך עמוק של עיבוד אישי ומשפחתי, וכמסר של המשכיות.
במשך חודשים ארוכים הם התאמנו יחד – לפעמים בנפרד, לפעמים כקבוצה – תוך שהם נושאים על גבם לא רק את הזיכרון של אור, אלא את כובד המשמעות שהמרוץ הזה קיבל. הם ענדו חולצות עם שמו, הריצו קמפיין גיוס תרומות לעמותות הקשורות לספורט וחינוך, והפכו את המעמד הציבורי לאירוע פרטי מאוד. ביום המרתון, אלפי רצים מכל העולם לא ידעו אולי מי היה אור אשכר, אבל הוא היה נוכח בכל צעד של שלושת קרוביו – ברוח, בזיכרון ובאמונה.
המרוץ הפך לציון דרך. עבור המשפחה – רגע של חסד, של שייכות, של קיום הבטחה. עבור הציבור – מסר של תקווה, עשייה, והיכולת להחזיר את האור למציאות החשוכה ביותר.
סיכום סיפורם של אייל קסיאס ואור אשכר
סיפורם של אייל קסיאס ואור אשכר איננו רק סיפור של הצלחה וכאב, אלא עדות חיה לכוחו של האדם לקום מתוך האובדן ולהפוך אותו למגדלור עבור אחרים. בסופו של דבר, הסיפור הזה הוא על מה שנשאר: על הדרך שבה חיים קצרים יכולים להשפיע לעד, על כוחה של משפחה מאוחדת, על היכולת לבחור – גם בתוך הכאב – בטוב ובמשמעות.
